איך אני מרגיש כילד אוטיסט?
- נטע פלג-ג'ראד. נטורופתית
- לפני יומיים (2)
- זמן קריאה 5 דקות
לפעמים אתם מסתכלים עליי ורואים רק את מה שקורה מבחוץ.
אתם רואים אותי מכסה את האוזניים, נמנע מקשר עין, חוזר שוב ושוב על אותה שאלה, מתעקש על סדר מסוים או מתקשה לעבור מפעילות אחת לאחרת. לפעמים אתם רואים אותי בוכה, צועק, מתרחק או מתפרץ, ולא תמיד מבינים מדוע.
אבל כדי להבין אותי באמת, חשוב לא לשאול רק: “מה הוא עושה?”
נסו לשאול גם:
מה אני מרגיש? מה מציף אותי? מה אני מנסה לומר? ומה אני צריך מכם ברגע הזה?
אני לא מייצג את כל הילדים האוטיסטים
חשוב לי שתדעו שאין דרך אחת שבה ילד אוטיסט מרגיש.
כל ילד אוטיסט הוא עולם שלם. יש ילדים שרגישים מאוד לרעשים, ויש ילדים שמחפשים דווקא צלילים חזקים. יש ילדים שמדברים הרבה, ויש ילדים שמתקשרים באמצעות מחוות, תמונות, מכשירי תקשורת או התנהגות.
גם אני לא מרגיש ומתפקד באותה צורה בכל רגע. לפעמים אני מסוגל להשתתף, לדבר ולהתמודד, ובפעמים אחרות אותה סביבה בדיוק עשויה להיות קשה מדי עבורי.
זה יכול להיות תלוי בעייפות שלי, ברעב, ברעש שסביבי, במספר האנשים שנמצאים בחדר, בשינויים בלתי צפויים או בתחושת הביטחון שלי.
לכן, במקום להניח שאתם יודעים איך אני מרגיש משום שאני אוטיסט, נסו להכיר אותי כפי שאני.
לפעמים העולם מרגיש לי חזק מדי
יכול להיות שרעש שאתם כמעט לא שומעים מרגיש לי חזק וכואב.
זמזום של מזגן, ילדים שמדברים יחד, כיסאות שנגררים על הרצפה או צלצול פתאומי יכולים להצטבר בתוכי עד שאני כבר לא מצליח להתרכז בשום דבר אחר.
האור בחדר עשוי להיות מסנוור. התווית בחולצה יכולה לגרד לי ללא הפסקה. ריח של אוכל מסוים עלול לעורר בי בחילה. מגע פתאומי, גם כאשר הוא מגיע מתוך אהבה, עשוי להבהיל אותי.
כשאני מכסה את האוזניים, מסרב ללבוש בגד מסוים או מבקש לצאת ממקום רועש, אני לא בהכרח מפונק ולא מנסה לעשות לכם חיים קשים.
אני מנסה להגן על עצמי.
לפעמים אני זקוק דווקא ליותר גירוי. אני עשוי לקפוץ, להתנדנד, להסתובב, לנפנף בידיים, להשמיע קולות או לגעת שוב ושוב בחפץ מסוים.
הפעולות האלה עוזרות לי להרגיש את הגוף שלי, להתארגן, להירגע, להתרכז או לבטא שמחה והתרגשות.
לפני שאתם מבקשים ממני להפסיק, נסו להבין מה הפעולה הזאת עושה עבורי.
אני מרגיש הרבה, גם כשלא רואים זאת
אני מרגיש שמחה, אהבה, פחד, עצב, אכזבה, קנאה, כעס והתרגשות.
לפעמים אני מרגיש את הרגש בעוצמה רבה, אבל מתקשה להבין מה בדיוק עובר עליי. אני יכול להרגיש שהלב שלי דופק, שהבטן מתכווצת או שהגוף שלי נעשה מתוח, אך לא לדעת אם אני מפחד, כועס, רעב, עייף או מוצף.
כשאתם שואלים אותי “מה קרה?” או “למה אתה כועס?”, ייתכן שאין לי תשובה.
אני לא מסתיר מכם בכוונה. לפעמים אני באמת לא יודע איך לקרוא למה שאני מרגיש או איך להסביר זאת במילים.
במקום להציף אותי בשאלות, אפשר לעזור לי בעדינות:
“אני רואה שהגוף שלך מתוח.”
“היה כאן רעש חזק.”
“אולי אתה זקוק להפסקה?”
“אתה רוצה לשבת במקום שקט?”
אל תחליטו במקומי מה אני מרגיש, אבל עזרו לי לחבר בין התחושה בגוף, הרגש והצורך שלי.
לפעמים המילים שלי אינן מצליחות לצאת
גם כאשר אני יודע לדבר היטב, בזמן לחץ או הצפה המילים שלי עלולות להיעלם.
אני יכול להבין מה אתם אומרים, אבל להזדקק לזמן נוסף כדי לעבד את השאלה ולבנות תשובה. אם תשאלו שוב ושוב, תדברו מהר או תוסיפו שאלות נוספות, המאמץ שלי לענות עלול להפוך לקשה עוד יותר.
לפעמים אני מבין משפטים באופן מילולי. רמזים, ציניות, ביטויים עקיפים או משמעות כפולה עלולים לבלבל אותי.
עוזר לי כשאתם מדברים בצורה ברורה, משתמשים במשפטים קצרים, נותנים הוראה אחת בכל פעם ומאפשרים לי זמן לענות.
אפשר גם להציע לי אפשרויות:
“אתה רוצה להישאר או לצאת?”
“אתה צריך עזרה או הפסקה?”
“אתה רוצה לענות בדיבור, להצביע או לכתוב?”
אם אני לא מדבר, זה לא אומר שאין לי מחשבות, רגשות, העדפות או מה לומר.
תקשורת אינה מתקיימת רק באמצעות מילים.
שינויים יכולים להרגיש לי מאיימים
שגרה נותנת לי תחושת ביטחון.
כאשר אני יודע מה עומד לקרות, אני יכול להתכונן. כאשר התוכנית משתנה ללא התרעה, אני עלול להרגיש כאילו הקרקע נשמטת מתחת לרגליי.
גם שינוי שנראה לכם קטן — מורה מחליפה, דרך אחרת לבית הספר, ביטול פעילות או אוכל שמוגש בצלחת שונה — עשוי לדרוש ממני מאמץ גדול.
אם אני מתנגד לשינוי, אני לא בהכרח מנסה לשלוט בכולם. ייתכן שאני מפחד ממה שאינני מצליח לצפות.
אפשר לעזור לי באמצעות הכנה מוקדמת, לוח חזותי, הסבר ברור ומתן זמן להסתגל:
“היום התוכנית תהיה קצת שונה.”
“קודם ניסע למקום החדש, אחר כך נחזור הביתה.”
“אני יודע שזה לא מה שתכננת, ואני כאן לעזור לך.”
התפרצות אינה בהכרח התקף זעם
לפעמים כל הרעשים, הדרישות, השינויים, התחושות והמאמץ להסתגל מצטברים בתוכי.
בשלב מסוים אני כבר לא מצליח להחזיק הכול.
אני עלול לבכות, לצעוק, לזרוק חפצים, לברוח, לקפוא, להסתגר או להפסיק להגיב. מה שנראה מבחוץ כמו התנהגות “לא טובה” עשוי להיות מצב של הצפה שבו מערכת העצבים שלי אינה מצליחה להתמודד עם עומס נוסף.
ברגע כזה אני לא זקוק להטפה, לוויכוח או לעונש.
אני זקוק לפחות מילים, לפחות גירויים, למרחב בטוח ולמבוגר רגוע שנמצא לצדי.
את השיחה על מה שקרה אפשר לקיים מאוחר יותר, לאחר שהגוף שלי נרגע ואני שוב מסוגל להקשיב ולעבד.
לפעמים אני משקיע מאמץ כדי להיראות כמו כולם
ייתכן שתראו אותי מתנהג בצורה שונה בבית ובמסגרת החינוכית.
במהלך היום אני עשוי לחקות ילדים אחרים, להכריח את עצמי ליצור קשר עין, להסתיר תנועות שעוזרות לי להירגע ולנסות להבין ללא הפסקה מה מצפים ממני.
מבחוץ אולי נראה שאני “מסתדר מצוין”, אבל בפנים אני יכול להיות עייף, מתוח ומוצף.
כשאני מגיע הביתה ומתפרק, זה לא בהכרח אומר שהתנהגתי היטב בבית הספר ובחרתי להתנהג אחרת בבית.
יכול להיות שבבית אני סוף סוף מרגיש בטוח מספיק כדי לשחרר את כל המאמץ שהחזקתי לאורך היום.
אני רוצה קשר, גם אם אני יוצר אותו אחרת
ייתכן שאני לא תמיד מסתכל לכם בעיניים. יכול להיות שאעדיף לשחק ליד ילדים אחרים ולא איתם, שאדבר בעיקר על נושא שמעניין אותי או שלא אדע איך להצטרף לשיחה.
זה לא אומר שאינני רוצה קשר.
לפעמים אני רוצה להתקרב, אבל אינני יודע כיצד. לפעמים אני חושש שאטעה, שלא אבין את הכללים או שאחרים לא יבינו אותי.
אני יכול להביע אהבה בדרכים שונות: לשתף אתכם בנושא שמעניין אותי, להביא לכם חפץ אהוב, לשבת לידכם בשקט או לאפשר לכם להיכנס לעולם הפרטי שלי.
נסו לזהות את הדרך שבה אני יוצר קשר, במקום למדוד אותה רק לפי הדרך המקובלת.
מה אני צריך מכם?
אני צריך שתהיו סקרנים לפני שאתם שיפוטיים.
אני צריך שתראו בהתנהגות שלי מסר, גם כאשר אינני מצליח להסביר אותו במילים.
אני צריך שתכבדו את הגבולות התחושתיים שלי, שתכינו אותי לשינויים ושלא תדרשו ממני להיראות כמו כולם כדי להיות ראוי לקבלה.
אני זקוק לשפה ברורה, לזמן עיבוד, להפסקות ולמקום שבו אוכל להירגע.
אבל מעל הכול, אני זקוק לכך שתראו אותי.
לא רק את האבחנה שלי, לא רק את הקשיים שלי ולא רק את ההתנהגות שלי.
תראו את הילד שאני: את תחומי העניין שלי, את הדרך שבה אני חושב, את החוזקות שלי, את ההומור שלי, את הרגישות שלי ואת הדרך הייחודית שבה אני חווה את העולם.
אז...
כדי להבין אותי, אל תשאלו רק כיצד לגרום לי להפסיק התנהגות מסוימת.
שאלו מה קרה לפני כן, מה הגוף שלי חווה, מה ניסיתי לתקשר ומה יכול לעזור לי להרגיש בטוח יותר.
אני לא זקוק לכך שתתקנו את מי שאני.
אני זקוק לכך שתלמדו את השפה שלי, תכבדו את הקצב שלי ותפגשו אותי במקום שבו אני נמצא.
כי כאשר אני מרגיש שרואים אותי, מבינים אותי ומקבלים אותי — העולם נעשה עבורי מעט פחות מציף והרבה יותר בטוח.
אם אתם מרגישים שהילד שלכם מתמודד עם קשיי תקשורת או התנהגות, הצפה חושית, קשיי ויסות, בעיות שינה, עיכול, ריכוז או התנהגות - ייתכן שכדאי לבחון גם את הגורמים הגופניים שמשפיעים על התפקוד היומיומי.
כנטורופתית קלינית ותיקה, בעלת ניסיון רב והתמחות בגישה האינטגרטיבית־פונקציונלית לילדים על הרצף האוטיסטי, אני מזמינה אתכם להתבונן בתמונה הרחבה: מערכת העיכול, התזונה, חסרים תזונתיים, עומס דלקתי, איכות השינה, תפקוד מערכת החיסון וגורמים סביבתיים. על בסיס המידע שאאסוף, אבנה תהליך אישי ומדויק, המותאם לצרכיו הייחודיים של הילד ולמשפחה כולה.
מוזמנים לתאם איתי שיחת היכרות קצרה, ללא עלות וללא התחייבות, כדי לבדוק האם הגישה הפונקציונלית יכולה להתאים לכם. נטע.
תגובות